<h1>צרור החיים הדרך הראשון סימן ח'</h1>
<h2>דף ד:</h2>
ואומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ולא עוד מזה הפסוק, דאי אמר יותר הוא הפסקה.
<h2>דף ט:</h2>
וקורא קריאת שמע, וזמן קריאת שמע דשחרית למצוה מן המובחר כותיקין עד שעה הסמוכה להנץ החמה כדי שיגמור עם הנץ החמה. ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. וזו למצוה מן המובחר. אבל לכתחלה מכדי שיכיר בין חמור לערוד. אבל קודם לכן לא. ובשעת הדחק [כש]יוצא לדרך במקום לסטים מותר לקרוא משעלה עמוד השחר. ואומר יוצר אור כאנשי משמר שהיו אומרים יוצר אור. ודעת ר"ת ז"ל בדרך אחר. אבל כזה פסק רבי' ז"ל. ומשך זמן ק"ש דשחרית עד שלש שעות, [והקורא] מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. אבל מברך ברכותיה שתים לפניה ואחת לאחריה. וכתב רבנו האיי גאון ז"ל דברכות האלו עד זמן שעה רביעית. והטעם משום דזמן תפלת השחר לר' יהודה עד ד' שעות. ובתוספות: עד חצות לזמן תפלה לת"ק. וכן ראיתי מעשה למורי ר' פרץ ז"ל.
<h2>דף יב.</h2>
ובענין ברכות של ק"ש אי מעכבות, כתב רבינו האיי דודאי סדרן אינו מעכב, דאם הקדים אהבה ליוצר אור יצא. וכדאמרינן מאי אין מעכב להקדים. אבל ודאי לקרוא את שתיהן צריך לקרוא. אבל הסכמת מקצת הגאונים ז"ל דאין מעכבות, דהכי קתני (לק' יג, א), היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, ואע"פ שלא אמר הברכות. וסתמא קתני בין יחיד בין ציבור. ולא כרב האיי ז"ל מפרש דההוא ביחיד. וכן פסק רבי' ז"ל דאין מעכבות בין ליחיד בין לציבור.
<h2>דף יג.</h2>
ולענין לענות קדיש וקדושה או ברכו כשאדם קורא ק"ש עונין, דלא גרע מהא דקיימא לן כר' יהודה דאמ' באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובאמצע, אפילו באמצע הפסוק, שואל מפני היראה אין צריך לומר מפני סכנת גוי, דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אלא מיראת רבו או אביו או מי שהוא גדול בחכמה קאמרי'. ובאמצע משיב מפני הכבוד, כבוד ישראל. וזה הדין (בפרקים) כבאמצע הפרק שואל מפני היראה. ונוהגין לומר פיוטים וקרובות בימים טובים באלו הברכות על סמך זה. וסייעא לדבריהם, כי ר' אלעזר בן ערך שהוא הקליר עשה הפיוטים במעריבים. ואמרו עליו שהוי קרויי והוא תנויי והוא פיטני [נ"א פטויי] (עיין ויק"ר פ"ל). ובין פרק לפרק שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם. ואלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה, דהיינו יוצר אור, לברכה שניה, דהיינו ואהבת, ובין אהבת לשמע, ובין שמע לוהיה אם שמוע, ובין והיה אם שמוע לויאמר, ובין ויאמר לאמת אמרי' לא יפסיק ואם הפסיק אינו חוזר ואומר אמת (ברכות יד, ב).
והקורא ק"ש והפסיק בין פרשה לפרשה שיעור שהיה יכול שיקרא ק"ש וברכותיה, יצא, וכדתנן הקורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, ואוקימנא בקורא להגיה, דמשמע שהיה קורא בסדר שהן כתובות במקרא. ואומ' שיצא, ובתורה יש הרבה בין פרשה לפרשה.
וקורא את שמע בכל לשון שהוא שומע. ואחר שיקרא ק"ש אומר ברכה אחרונה שהיא אמת ויציב. אבל בין גאולה לתפלה לא יפסיק. ורבינו (צמח) [יצחק] הזקן ז"ל אמרו שהיה מחמיר כשהי' מתפלל ביחיד והיה ממתין בעושה [נ"א לעושה] פלא לענות קדיש או קדושה, ולא היה רוצה לענותם בין גאולה לתפלה.
<h2>דף יג:</h2>
והמהלך צריך לכוין דעתו לפחות בפסוק ראשון כר' מאיר. כן דעת הרי"ף. והר"מ ב"ם ז"ל. [ו]רבי יצחק בן גיאת כתב כר' מאיר דצריך כונה בפסוק ראשון בסתם או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו. אבל המהלך שאין דעתו מיושבת עליו והעוסק במלאכה, צריך לעמוד כדי שתתישב דעתו עליו.
ומשהגיע זמן ק"ש אפילו עוסק בתורה יפסיק. ואנו עכשיו בעונותינו אין תורתנו אומנותנו. ואמרו על ר' בשעה שהיה מעביר ידיו על עיניו היה מקבל עליו עול מלכות שמים והיכא דאיכא שהות דהיינו תוך ג' שעות, אינו מפסיק [נ"א מפסיקין מיד].
<h2>דף יד.</h2>
תוספתא: הקורא את שמע והפסיק בה פסוק לא יתחיל בראש, אלא יתחיל מאותו פרק [נ"א: פסוק] ואילך. וכן בהלל וכן במגלה.
<h2>דף טו.</h2>
וגם אמרו בתוספות דמניח אדם תפילין בין גאולה לתפילה והטעם דבתפילין אמרו כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח, ואין דין זה בטלית. וכן דעת מורי הרשב"א. ויש מחמירין להניחם בין גאולה לתפלה בלא ברכה. ולאחר זמן ממשמש ומברך.
וצריך להשמיע לאזנו. ואם לא השמיע לאזנו יצא. ומהגדולים שפסקו דאפי' לכתחלה אם לא השמיע יצא. וצריך כונה לפחות בפסוק ראשון דהיינו שמע ישראל כדר' מאיר. וכת' הרשב"א ז"ל דדוקא לכתחלה, הא דיעבד אם לא כיון יצא, דמצות אין צריכות כונה. וזה שלא כדעת הר"מ ז"ל שכתב הקורא ק"ש ולא כיון את לבו בפסוק ראשון שהוא שמע לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון יצא. ואפילו היה קורא (בתורה) אותה כדרכו או מגיה את הפרשיות ע"כ. ולא נראה, דאם כן הוה דיקינן מינה דמצות צריכות כונה. וקריאתו של פסוק ראשון רת"ם ורבי' ז"ל [כתבו] דצריך שלש הפסקות. שמע ישראל יפסיק. השם אלהינו יפסיק. ה' אחד. ולא כאנשי יריחו שלא היו מפסיקין (פסחים נו, א). ואלו השלשה הפסקות כנגד ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך. ולא יחטוף בחי"ת באחד, ויאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכו לד' רוחות. ויקרא ק"ש בלי גמגום. אלא כל תיבה כתקנה. וזה בכוונת לבו ואין צריך להניע ראשו לד' רוחות. ויתן ריוח בין הדבקים, כגון כשבאין אות אחת בשתי תיבות, כגון על לבבך, השני למדין. וכמו בכל לבבך. עשב בשדך. וצריך להתיז זיי"ן של תזכרו כדי שלא יחשוב כאלו אמ' תשכרו לשון שכר, על מנת לקבל פרס. וכדי להזכיר שבע מאמרות העליונים שבהן בנין העולם.
והקורא ק"ש למפרע לא יצא כגון בשעריך ביתך מזוזות. וכתב הרשב"א ז"ל [נ"א: הרמב"ם] שאם קרא את הפרשיות שלא כסדר שסדרום יצא. ותא חזי דבדאורייתא אינן כתובות כמו שסדרום חכמים.
<h2>דף טז.</h2>
והטועה בקריאתו ואינו יודע באיזו תיבה טעה ונזכר אחר כך, יחזור לאותה שטעה. ואם אינו נזכר מהתיבה ויודע הפסוק, יחזור לראש הפסוק. אם אינו יודע הפסוק ויודע ראש הפרק, יחזור לראש הפרק. ואם אינו יודע באי זו פרק טעה, חוזר לראש. ואם לפי תומו מצא עצמו בלמען ירבו ימיכם, אין צריך לחזור לראש אלא יסיים, דיש לנו לומר רגילותו נקט ואתי.
ורבי יצחק בן גיאת ז"ל כתב כר' מאיר דצריך כוונה בפסוק ראשון בסתם או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו. והעוסק במלאכה צריך לבטל בפרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו, שכיון שעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה בעיניו. הלכך בטל ממלאכתו עד סוף הפרק ואחר כך יחזור למלאכתו. נמצא היושב או העומד כיון שאין עוסק במלאכתו ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו, דיו לכוון בפסוק ראשון ותו לא. והמהלך שאין מלאכה בידו להתעסק בה, דיו לעמוד לישב דעתו עד על לבבך. אבל המתעסק במלאכתו, כיון שהוא [טרוד] במה שלפניו צריך להתישב ולהתבטל עד סוף הפרק. ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמו ועד פרק ראשון עכ"ל. ודבריו נכונים בעיני רבי' ז"ל.
וההולך בדבר מצוה ואין צריך לומר העוסק במצוה פטור. ואעפ"י שאינן טרודין. והעוסק בטירדה דמצוה אע"פ שאינו מצוה ממש פטור, כחתן העוסק בטרדא של מצוה. ורבינו האיי ז"ל כתב וכלל זה למדנו היכא דטריד טירדא דמצוה פטור, כגון כונס את הבתולה. אבל העוסק במצוה ולא טריד כגון כונס את האלמנה או טריד ולא מצוה, כגון מי שטבעה ספינתו בים חייב.
